הכלב הראשון שלי היה בוקסר ענוג ויפה נפש שזכה לשם קלייד. איך הגיע אלינו ולמה דווקא הוא? לאלוהי הכלבים ולאמא שלנו – הפתרונות.
הכל התחיל יום אחד כשאבי היה בחו"ל .אחי הקטן מצא ברחוב כלב בוקסר ענק בעל עינים אדומות והביא אותו הביתה.
למרות תחנוניה של אמא הוא סירב לקחתו למשטרה למחלקת אבדות.
כבר אז, בן עשר, ידע הילד משהו על אסרטיביות. (תכונה שהמשיכה והתפתחה, לצערי, על חשבון אחותו המנומסת והמדחיקה)
לאחר שלושה ימים של טרור מצד הדייר החדש שלנו שכדרכם של בוקסרים הלך וטפטף ריר בכל הבית ,ואף הראה פעילות מעיים נמרצת בסלון ביתנו, נכנעה אמא.
סוכם שהילד ימסור את הכלב למשטרה , ואילו אנחנו נקבל כלב חדש.
התנאי היה- בית פולני או לא- שיהיה כלב שלא משיר שערות.
במאמר מוסגר יאמר שאין כלב שלא משיר שערות. ההבדל הוא באורכן. אבל אמא שלנו לא ידעה את זה ומה שהיא לא יודעת לא מזיק לה.
חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו כלב בעל שיער קצר מאד: בוקסר.
אמא, שלא הבינה כלום בכלבים, לא קשרה בין הגור הכתום והחמוד לבין אותו בוקסר ענק מטפטף הריר שגר לה במרפסת במשך שלושה ימים.
לתדהמתה הלך הגור הזערורי וגדל וממש למול עיניה המשתאות הלך ודמה לקודמו.
תנועה אופיינית לו היתה ניעור ראשו בשמחה מצד לצד כשטיפות זעירות אך משמעותיות של רוק ניתזות מפיו ונדבקות למסך הטלוויזיה והקירות שמסביב.
כמו טפט אופנתי קישט את ביתנו פס של נקודות קטנות ירקרקות, מהרוק שהתייבש.
אמא לא ידעה במה חטאה שככה היא נענשה. היא כל כך נגעלה ממנו, עד שפעם בשבוע היתה רוחצת אותו בלי לגעת בו ואחר כך עוטפת אותו בחלוק ישן שלה ונותנת לו להתייבש במרפסת עם קובית שוקולד…את האזניים שלו היא היתה מנקה בדיוק כמו לנו: עם צמר גפן מגולגל . (רק שהוא לא פיתח תסביכים מזה ), ואת הרווח בין אצבעות הרגלים היא היתה מייבשת בקפידה רבה.
עברו על קלייד ארבע עשרה שנים מאושרות עם אמא שלנו. למותר לציין שהוא היה מאוהב בה לחלוטין. עד יומו האחרון הוא לא הבין שהקפיצה שלה בזמן שהוא מלקק אותה במסירות רבה לא היתה קפיצת אושר אלא תיעוב וגועל אמיתיים לחלוטין.
אחי היה בצבא, אני למדתי בחו"ל ומי שלווה אותו לווטרינר כשחלה, היתה אמי, שגם טפלה בו במסירות רבה בימיו האחרונים.
אפשר לומר שהיא אשה של כלב אחד: כלב אחד הספיק לה לתמיד. לא תתפסו אותה עם עוד חיה, חס וחלילה.
ולכם אני רוצה להגיד שלא צריך להתייאש. אם באים מבית כמו שלי ועוד נהפכים לווטרינרים- יש תקווה…
תגובות על למה אני וטרינרית, הסיפור האמיתי. או: כיצד נכנעה האמא הפולניה שלנו והכניסה כלב הביתה
שלומית 
-
-
פנתרה שחורה הגיב:
כשקראתי את ספרייך על התוכים שאלתי את עצמי האם זו את שכותבת כל כך יפה או שפשוט זכית לעריכה מצויינת.
עכשיו אני יודעת את התשובה.
תענוג לקרוא את רשימותייך!
-
דורון -
שלומית
נפלא ומשעשע לקרוא את זה. קראתי את הסיפור עם הבת שלי שהתגלגלה מצחוק.
את כותבת שנון ומשעשע, כמה כיף לקרוא
רשימותייך הקסימו אותי. בתור "חולת חיות", כיף לי אישית שהגעת לכאן. וולקאם!!!!